בעבר לפי התיקון לחוק וכניסתו של עריכת ייפוי כוח מתמשך , כאשר אנשים הגיעו למצב של אי כשירות עקב זקנה, תאונה, פציעה וכיו"ב, מקורביהם היו צריכים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה כדי שבית המשפט ימנה אותם כאפוטרופוסים, וכך הם יוכלו לפעול בכל ענייניו הכלכליים, הרכושיים, הבריאותיים והאישיים של אותו אדם שחדל לתפקד.

יובהר כי עד אשר בני המשפחה לא ימונו כאפוטרופוסים מטעם בית המשפט לענייני משפחה, הם לא יוכלו לפעול בשמו של הקרוב להם ולדאוג לרווחתו. יתרה מזאת, הם לא יוכלו למשוך כספים מחשבונו של יקירם על מנת שיממנו עבורו את הטיפול הרפואי ו/או לקבל עבורו אישור לביצוע הליכים רפואיים .

בעבר, תהליך  מינוי אפוטרופוס נעשה בדיעבד, קרי, אחרי שהאדם נכנס למצב אי כשירות, בני משפחתו התחילו במרוץ הזמן לקבלת מינוי זה. התהליך היה מסורבל, ביורוקרטי ולקח זמן רב מאוד, ובשל כך הכניס את כל המשפחה ללחצים ופרוצדורות מיותרות מול האפטרופוס הכללי ובית המשפט .

בנוסף, אם חלה אי הסכמה בין בני משפחה מי מהם ימונה כאפוטרופוס, התפתחו סכסוכים משפחתיים שרק דחו את הטיפול ביקר להם. במקרים כאלו המדינה מינתה אפוטרופוס בתשלום, שאינו מוכר לבני המשפחה, והוא קיבל החלטות כלכליות, רכושיות ורפואיות בשם אביהם או אימם .

תיקון החוק ועריכת ייפוי הכוח המתמשך שינה את המצב שהוסבר לעיל. כעת, לא רק שהממנה הוא זה שיקבע מי ינהל את כל ענייניו, הרי המחוקק הקל משמעותית על בני משפחתו של הממנה וביטל כמעט לחלוטין את כל העניינים הבירוקרטיים והמסורבלים שתוארו לעיל. ייפוי כוח מתמשך נערך כאשר הממנה נמצא בכשירות ובצלילות, והוא זה שקובע מי יהיה זה שימונה ויופקד על ענייניו בבוא העת, כאשר המדינה כמעט ולא מעורבת יותר בכל העניינים של האדם הפרטי.